השופט ח' מלצר:
1. עניינה של בקשת רשות הערעור שבפנינו, אשר נתנו בה רשות כמבוקש והיא נידונה כערעור, הוא בשאלת פרשנותו של סעיף 7(ג) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט - 1959 (להלן: חוק הנכים). סעיף זה מסייג את זכותו של נכה לקבלת תגמול מוגדל, הקבועה בסעיף 7(א) לאותו חוק, וקובע כי אם הנכה מקבל תשלום ממקור אחר - ניתן יהיה לנכות את התשלום הנ"ל מן התגמול שהוא מקבל, הכל כמפורט באותו סעיף.
השאלה העומדת להכרעתנו היא זו: כאשר הנכה זכאי לתגמול מכוח סעיף 7(א) לחוק הנכים, ובמקביל הוא זכאי לקצבה מן המוסד לביטוח לאומי, אך האירועים שבגינם הוא זכאי לתגמול ולקצבה האמורים הם נפרדים, האם רשאי קצין התגמולים להפעיל את סמכותו לניכוי הקצבה מן התגמול?
אפתח בסקירת הנתונים העובדתיים והנורמטיביים הצריכים לעניין.
2. המערער, שהיה לוחם ביחידת החילוץ של חיל האויר, הוכר בתום הליכים שונים כנכה צה"ל לפי חוק הנכים, ונקבע לו שיעור נכות כולל של 98.87% בגין פגיעות שונות שנגרמו לו כתוצאה מפציעתו במהלך שירותו הצבאי. המבקש הוכר גם כמי שזכאי לקבל "תגמול נצרך" בהתאם לסעיף 7(א) לחוק הנכים. סעיף זה קובע כי נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-50% והוא "נצרך", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ("אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה מספקת למחייתו") - יזכה בתגמולים מוגדלים, חלף התגמול הבסיסי הקבוע בסעיף 5 לחוק.
3. בנוסף להכרה בו כ"נכה נצרך", הוכר המערער על ידי המשיב 2 (להלן: המל"ל) בשנת 2000, גם כבעל נכות כללית, כמשמעותה בפרק ט' לחוק המוסד לביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המל"ל) בגין פגימות נוספות, אשר לא הוכרו על ידי קצין התגמולים כנובעות משירותו בצבא, והחל לקבל קצבת נכות בהתאם (להלן: קצבת המל"ל). המערער טען בשעתו כי גם פגימות נוספות אלו נובעות משירותו הצבאי ואולם היום המערער איננו משיג עוד על הקביעה כי הפגימות בגינן הוא מקבל את קצבת המל"ל אינן קשורות לפציעה שקרתה לו בשירותו הצבאי.
4. משנודע למשיב 1 (להלן: קצין התגמולים) כי המערער מקבל את קצבת המל"ל, הוא החליט לנכות קצבה זו מתגמול הנצרך שמקבל המערער מכוח חוק הנכים, וזאת - לפי הנטען - מכוח סמכותו בהתאם לסעיף 7(ג) לחוק הנכים.
5. המערער ערר על החלטה זו של קצין התגמולים בפני ועדת ערר שלפי חוק הנכים (להלן: ועדת הערר). ועדת הערר (כב' סגן הנשיא (בדימ') ר' חרסונסקי, וחברי הוועדה פרופ' א' פלדי ו-ד' לוקוב) קיבלה את עמדת המערער. היא בחנה כיצד יש לפרש את ההוראה שבסעיף 7(ג) לחוק הנכים, לפיה ניתן לנכות מתגמול נצרך של נכה כל "קצבה או תשלום כיוצא בזה לפי חוק אחר או לפי הסכם או הסדר כל שהוא", אשר הנכה זכאי להם - בתנאים ובסייגים הקבועים בסעיף. לשיטת ועדת הערר, ניכוי כזה אפשרי רק כאשר הקצבה לפי "חוק אחר" נובעת מאותו אירוע, שבגינו מקבל הנכה אף תגמול נצרך. ועדת הערר ציינה כי היא ערה לכך שהמחוקק ביקש למנוע מצב שבו אדם יזכה בתשלום כפול, של תגמול ושל קצבה, ובכל זאת היא מצאה כי מקום בו מקורם של התגמול ושל הקצבה שונים - אין לבצע את הניכוי.
6. קצין התגמולים ערער על החלטה זו של ועדת הערר בפני בית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה. בית המשפט (כב' הנשיאה ב' גילאור וכב' השופטים א' רזי ו-א' שיף) קיבל את הערעור, בקובעו כי ועדת הערר שגתה בפרשנותה את חוק הנכים. בפסק הדין נמצא כי בעוד שתגמול בסיסי, בהתאם לסעיף 5 לחוק הנכים, נגזר מדרגת הנכות של הנכה, הרי שתגמול נצרך ניתן לא רק בשל דרגת הנכות, שאיננה פחותה מ-50%, אלא גם בשל העובדה שנכותו שוללת ממנו את האפשרות להתפרנס למחייתו. בנסיבות אלה, כאשר הנכה מקבל גם קצבה מן המל"ל, שאף מטרתה היא לאפשר לו לקבל כספים למחייתו, הרי שאין מניעה לנכות את הקצבה מתגמול הנצרך, ואין נפקא מינה האם הנכויות מקורן באירוע אחד, או באירועים נפרדים. בית המשפט המחוזי מצא עוד כי יש לגזור גזירה שווה על העניין מפרשנותו של בית משפט זה את הוראת סעיף 4ד לחוק נכי המלחמה בנאצים, התשי"ד-1954 (להלן: חוק נכי המלחמה בנאצים), ב-רע"א 3101/00 בטיאשוילי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954, פ"ד נז(1) 183 (2002) (להלן: עניין בטיאשוילי). בעניין בטיאשוילי נמצא כי את הביטוי "הכנסה נוספת", אשר סעיף 4ד לחוק נכי המלחמה בנאצים קובע כי ניתן לנכותה מתגמול הניתן ל"נכה נזקק" (ובמובן זה ניסוח הסעיף דומה לזה של סעיף 7 לחוק הנכים) - יש לפרש, נוכח תכליתו הסוציאלית של החוק הנ"ל, כ"הכנסה אחת מכל סוג ועניין", יהיו מקורם ומטרתם אשר יהיו. פרשנות זו, מצא בית המשפט המחוזי, יפה אף לענייננו.
מכאן הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
7. המערער סומך ידיו על פרשנותה של ועדת הערר לסעיף 7(ג), לפיה אין לנכות סכומים המתקבלים בגין פגיעות שנוצרו עקב מאורעות שונים. כן טוען המערער כי מכיוון שהכספים המתקבלים על ידו מהמל"ל מטרתם סיוע ברכישת תרופות - אין תגמול הנצרך "מכסה" אותן ולכן יש לאפשר לו ליהנות מתגמול הנצרך ומהקצבה גם יחד. המערער טוען, בין היתר, עוד כי גם המל"ל מנכה סכומים מן הקצבה שניתנת לו, וכך נוצר מצב של "כפל ניכוי".
8. קצין התגמולים סבור כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. הוא מציין כי סעיפים אחרים בחוק הנכים (סעיפים 36, 36א ו-36ב) מסדירים כבר את הטיפול במקרים שבהם לנכה ניתן תשלום כפול בגין אותו האירוע, שאז לא עולה כלל שאלת הניכוי, שכן אז על הנכה לבחור בין התגמול לבין הקצבה. מכאן, שלדעת קצין התגמולים לא ניתן לפרש את סעיף 7(ג) לחוק הנכים - לפי שיטתה של ועדת הערר - ככזה העוסק רק בניכוי קצבה שמקורה באותו אירוע, אשר בגינו ניתן לנכה תגמול נצרך. קצין התגמולים גורס כי פרשנות בית המשפט המחוזי הנכבד היא זו המתיישבת עם תכליתו של החוק, שכן מטרתם של תגמול הנצרך ושל קצבת המל"ל דומה, והיא לשמש תחליף למשכורתו של הנצרך - על מנת לאפשר לו ולסמוכים על שולחנו קיום בכבוד. לכן, ניכוי קצבת הנכות בדין יסודה, באשר היא זו המונעת "כפל תשלומים", המיועדים לאותה מטרה.
9. בתום דיון במעמד הצדדים, שבגדרו ניתנה רשות ערעור כמבוקש, בהסכמת קצין התגמולים, הורינו על צירופו של המל"ל כמשיב בהליך, על מנת שיחווה דעתו אף הוא בשאלת פרשנותו של סעיף 7(ג) לחוק הנכים, ויתייחס לטענות המערער בהליך.
10. המל"ל בתגובתו הביע את עמדתו כי אכן היה מקום לניכוי קצבת המל"ל מתגמול הנצרך. לשיטתו, משמוענקת קצבת מל"ל למערער, הרי שאין לראות בו עוד "נצרך", אשר אין לו הכנסה מספקת למחייתו, כנדרש בסעיף 7(א) לחוק הנכים. בתנאים אלה, זכאותו של הנכה לתגמול העולה על זה הבסיסי, היא רק מכוח סעיף 7(ג) לחוק הנכים, הקובע את זכותו של הנכה לקבלת תגמול הנצרך בניכוי קצבת המל"ל, ובלבד שהתגמול הנותר לא ייפול מן התגמול הבסיסי. המל"ל מאשר עוד כי קצבת המל"ל מחושבת בשים לב לכך שהמערער מקבל כבר תגמול לפי חוק הנכים, שאילולא אותו תגמול - היתה קצבת המל"ל גבוהה יותר. עם זאת, המל"ל גורס כי אין בכך "כפל קיזוז", שכן קצבת המל"ל המופחתת (הנמוכה אמנם יותר משהיתה משתלמת אילולא תגמול הנצרך) - היא זו המקוזזת מתגמול הנצרך.
דיון והכרעה
11. גורלו של המערער לא שפר עליו, בלשון המעטה. הלב יוצא איפוא למצוקות המערער ושכמותו ולסבלם של בני המשפחות. מובן איפוא שאם יימצא כי נכה זכאי לקבלת תגמולים וקצבאות מכוח חוקים סוציאליים שונים, נטיית הלב תהיה לתור אחר דרך שתאפשר להותיר בידיו של הנכה כל תשלום שזכה לו, בלא לנכות תשלום אחד מזה האחר. עם זאת - ברצון הטוב האמור אין די. החוקים הסוציאליים תכליתם תדיר היא ליתן הכנסה בידי הנזקק לצורכי מחייתו, אך קיימות בהם, לעתים, הגבלות על מנת שלא ליתן לנזקק כפל תשלום, מעבר לזה שהמדינה מצאה כי יש להעמיד לרשותו. בענין בטיאשוילי, שעסק בחוק נכי המלחמה בנאצים, אשר הוראותיו הרלבנטיות דומות לאלו שבחוק הנכים, הבהירה חברתי השופטת מ' נאור בפסק דינה (בהסכמת השופטות: ט' שטרסברג-כהן ו-א' פרוקצ'יה) - בהקשר לניכוי מתגמול הניתן לנכה נזקק - כדלקמן:
"מדובר בחוק סוציאלי המתחשב, בקביעת גובה התגמול, במכלול הכנסותיו של הנכה. הקופה הציבורית דלה היא, ואין בה כדי לענות על צורכי כל הנזקקים. כל אדם נזקק גם לדיור, גם למזון ועוד ועוד. המחוקק מאזן בין צורכיהם של כל הנזקקים, ועל-כן מביא הוא בחשבון נתונים כמו גובה הנכות וקיומה של הכנסה נוספת" (שם, בעמ' 188 לפסק הדין).
דברים אלה יפים אף לענייננו, ולאורם נפנה לבחון עתה לבחינת הסוגייה הפרשנית שבמחלוקת.